דור רביעי על חולין י״א א:ב׳:א׳-ו׳

2 ע״ש גמר׳ כי קמבעי לן רובא דליתא קמן. בסוף הסוגי׳ כ׳ רש״י ז״ל דהדר מחילוק זה והכל נלמד מקרא דאחרי רבים להטות, ויש לראות דאיזה סברא יש לחלק בין רובא דאיתי ובין רובא דליתא קמן, ומה לי ט׳ חנויות דאמרינן על בשר הנמצא לפני החנויות כל דפריש מרובא פריש, ולא קאמר כן על בהמות דעלמא שרובם כשרות, דהאי עולה שאני מקריב, או האי קטן וקטנה שאני דן עליהם פרשו מרובא דעלמא ולא ממיעוטם, ועיין בהגהות ר״צ חיות שנתעורר בזה ולא העלה כלום.

3 אבל דע כי הפרמ״ג ז״ל בפתיחה לתערובות חקירה א׳, מניח לן כלל גדול דכל שלא היה האיסור וההיתר ניכר מעולם, לא שייך בי׳ ביטול חד בתרי, כי על כל חדא וחדא אני דן שמא הוא טרפה, ומה לרוב הכא, וכן הסכים עמו החוו״ד בסי׳ ק״ח סק״ה, והביא ראי׳ נפלאה מהא דפריך לקמן, ור״מ דחייש למעוטא האיך אכל בשרא, ומה פריך, וכי לית ללר״מ חד בתרי בטל, ויתבטלו מיעוט הטרפות שבעולם ברוב הכשרות ומותרין כולן משום חד בתרי בטל, ואין לומר דאפשר לברר איסורו ולא שייך ביטול, דהא שמא במקום שחיטה נקב הוה קפריך, וזאת א״א לברר כמובן, אלא ודאי דכל שלא ניכר ההיתר והאיסור מעולם לא שייך ביטול חד בתרי עיי״ש.

4 ולפ״ז גם כל דפריש מרובא פריש לא שייך, דהרי אין כאן רוב ומיעוט כי היכי דנאמר דהאי מרובא פריש, כי על כל חדא וחדא אנו מסופקים שמא טרפה הוה או שמא סריס או איילונית היא, ואין זה דומה לט׳ חנויות דאיכא רוב ומיעוט מבורר אלא מחמת שניכר כל או״א בפ״ע לא שייך בהם ביטול, אבל חתיכה שפירש ונמצאת שפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש, שהרי אם כל החתיכות שבכל החנויות היו פורשות לחוץ על כרי אחת היו כולן מותרות מכח ביטול ברוב, מכש״כ שחתיכה אחת שפירשה שמותרת, אבל בבהמות דעלמא שלא הי׳ ניכר מעולם הכשרות והטרפות בפני עצמן, ולא שייך בהו ביטול כנ״ל, גם פירוש חד מינייהו לא שייך דעל כל חדא וחדא נופל הספק שמא טרפה הוה, ואין כאן אלא דרוב פעמים לא מיטרף וזה רובא דליתא קמן, וע״ז קמבעי מנ״ל, אבל בסוף קמסיק דל״ש וכמו דאזלינן בתר רובא דאיתא קמן ומכח, ביטול חד בתרי כן אזלינן ברובא דליתא קמן ומכח דרוב פעמים לא מיטרף ולא נעשה סריס - ובזה תמצא פשר להא דחקרו האחרונים מנין לנו חד בתרי בטל דמסנהדרין לא נשמע זאת, ועיין בפתיחה כללית שלי מה שהארכתי בזה.

5 ודע דבזה חוזר וניעור מה שהקשה השב שמעתתא על הרשב״א שהבאתי לעיל, דתקשה הרשב״א לנפשיה דהא בספק במקרה גם הרשב״א מודה דמותר מה״ת, וא״כ האי דלמא טרפה הוה, הוה ספק במקרה, ודחיתו דהרי הספק הוא אם האי בהמה שלפנינו מן הרוב או מן המיעוט, והוה כספק בתולדה, אבל לפי דברנו אלו שבכאן, הדין עם השב שמעתתא דע״כ כאן אין הספק אם נפרש מן הרוב או מן המיעוט, דאז היה דומי׳ דט׳ חנויות וכרובא דאיתי קמן, אשר על זה לא קמבעי, אלא הספק על כל חדא וחדא שמא היא טרפה, ולכן קשה ודאי לדעת הרשב״א, לימא דמכח ספק במקרה לא חיישינן, ולא מצד דאזלינן בתר רובא ודו״ק.

6 עוד יש לחלק בין רובא דאיתי׳ לדליתי׳ קמן דהרי הא גופא, דרוב בהמות כשרות ורוב קטנים לאו סריסים, אין אנו יודעים בבירור גמור, אלא ע״י נסיון של דורות הקודמים, דראינו הבהמות ששחטנו שרובם כשרות וקטנים שנתגדלו שרובם מולידים ואינם סריסים, אבל בכל מקום אינו מן הנמנע, שדור אחד מחמת איזה סיבה נשתנה עליו סדרי בראשית, וכעת רוב הבהמות טרפות ורוב הקטנים של עתה סריסים, ואע״ג חזקה אלימתא הוא דלא נשתנה הטבע מכמות שהי׳ מקדמת דנא, מ״מ אינו כרובא דאיתי׳ קמן שהוא ודאי גמור ולא בעינן חזקה כדי להחזיק את הרוב, אלא דלבסוף מסיק דאין חילוק, והוא משום דחזקה דלא איתרע ולא ראינו מעולם שנשתנה, הוא כודאי.

7 ומה מאוד מיושב בזה הקושי׳ המפורסמת מאת הגה״ק מה״ו משה ט״ב זצ״ל שהקשה דהרי הסוגי׳ אזלה אליבא דר״ש לפי דעה אחת בתוס׳ ד״ה חטאת קרי׳ רחמנא, ולר״ש דדורש טעמא דקרא, מסתמא טעמא דאזלינן בסנהדרין אחרי רבים, הוא משום דרוב פעמים האמת עם הרבים ולא עם המעטים, והאי רוב, רובא דליתא קמן הוה, וא״כ רובא דסנהדרין נבנה על רובא דליתא קמן. והוא קושי׳ מושכלת, אבל לפי האמור מיושבת על נכון, דהאי גריעותא דאיתי בכל רובא דליתא קמן, ליכא הכא, דהאי רוב פעמים מכוונים הרוב את האמת, לא נבנה על הנסיון כי מעולם לא נתברר לנו שהרוב כיוון האמת והמיעוט טעה, אלא שהשכל הישר מחייב את זאת, דטובים שניים מאחד, והוא ראי׳ שכלית שחשובה ממש כראי׳ גשמיית, וא״כ האי רובא, דרוב פעמים האמת עם הרבים, הוה רובא דאיתי׳ קמן לפני עיני שכלנו כמו ט׳ חנויות. והבן את זאת ועיין בפתיחה כללית ודו״ק.